מתכון לפופקורן בלי שמן! מהיר וקל להכנה

זה תלוי בגודל המנה שאתם בוחרים כמובן לאכול.
בכל אופן, בכף של גרעיני תירס מיובשים להכנת פופקורן יש 55 קלוריות בסך הכל
(מתוכם כ 10 גרם פחמימות זמניות, 3 גרם סיבים תזונתיים, 2 גרם חלבונים ו 0.5 גרם שומנים).
זו גם כמות הקלוריות במתכון שהבאתי כאן.
אם מתייחסים למנה סטנדרטית – מנת פופקורן סטנדרטית נעה בדרך כלל באזור 2 כפות כך שאפשר לצפות קבל ממנת פופקורן סטנדרטית כ 110 קלוריות.
(כאמור במתכון הנוכחי עושים שימוש בכף אחת של גרעינים ודי בכך, באופן שמייצר כמות פופקורן הממלאת קערת-מרק סטנדרטית) 

פופקורן המופק מגרעיני תירס – הינו מאכל בעל צפיפות קלורית נמוכה. עובדה זו מהווה יתרון גדול עבור מי שנמצא בתהליכי ירידה במשקל (או מנסה לשמור על מה שכבר השיג) ומנסה למצוא 'נשנוש' קטן בין הארוחות בשביל 'למלא את הקיבה' ולהעסיק את הפה, בלי להכניס אליו קלוריות רבות שעלולים לפגוע למשל בתהליך שמירה על המשקל. 
לשם המחשה, מנת פופקורן ללא תוספת שומן – הינה דלה בקלוריות (המנה שמוצגת במתכון בכף גרעינים נעה בין 50-60 קלוריות, כמות דומה לכמות הקלוריות שיש במנת פרי).
קלוריות אכן אינן חזות הכל, במיוחד לא בטיפול נטורופתי קלאסי (ככלל, ידוע ממחקרים בשנים האחרונות שדיאטות המתמקדות רק בספירה קלורית – נידונות לכישלון, ממגוון סיבות).
אך עם כל זאת, חשוב להיות מודע להיבט זה של כמות הקלוריות במזונות נפוצים, ובעזרתו לתכנן יותר טוב את ה'יציאות מהשגרה' או את נשנושי-הבחירה. זה נכון בצורה רחבה יותר גם לגבי תכנון תפריט בצורה מושכלת לשאר היום.
תמיד בתהליכי ירידה במשקל, קלוריות שנכנסות 'מהחצר האחורית' הם אחד המכשולים הכי גדולים – בעיקר כי לא יודעים 'מאיפה הם הגיעו'. תכנון נכון לא יכול להתעלם ולשכוח מה'מספרים היבשים' וניהול נכון יאפשר גם לראות תוצאות.

יש מושג של 'עומס גליקימי' ויש מושג של 'אינדקס גליקימי'. מדובר בשני מושגים שונים, כאשר שאלת ה'עומס הגליקמי' עבור גודל מנה ספציפית שנבחרה לאכילה, היא הקובעת.
למנת פופקורן בודדת יש 'עומס גליקימי' Glycemic-Load נמוך שעומד על 6 נקודות בלבד! (הסקאלה לעומס גליקימי לשאר המזונות נע בין 0-60 נקודות כך שמדובר בציון נמוך מאוד – ולטובה). לכן כל עוד שומרים על מנה בודדת של פופקורן , זהו נשנוש שמתאים גם עבור אנשים המתמודדים עם בעיות של איזון סוכר בדם.
(אגב, אם מחפשים בכל מיני אתרים אחרי האינדקס הגליקימי של פופקורן, שהטווח של האינדקס נע בין 0-100, אפשר להתבלבל כשרואים את הציון שהוא מקבל – 55! שאמנם איננו גבוה [אורז חום מלא מקבל ציון דומה] , אך גם איננו נמוך.
אולם כאמור הערך הקובע הוא ה'עומס הגליקמי'. נתון שמשקלל את גודל המנה שנבחרה לבסוף ומגלם בתוכו גם את הנתון של האינדקס הגליקמי. לא נרחיב בזה כאן אך במשפט – בעזרת נוסחה מסויימת ה'עומס הגליקימי' מנבא את הקפיצה של הסוכר בדם בהתאם לגודל המנה הנאכלת ומהווה את ה'מילה האחרונה' שרלוונטית עבורנו.
0-10 = נמוך | 11-19=בינוני | 20-60=גבוה

הפופקורן נעשה מגרעיני תירס יבשים.
גרעיני תירס שלימים הם בעלי תכולת סיבים גבוהה יחסית ביחס לפחמימות שהן מכילות (1 גרם על כל 5 גרם פחמימה) דבר החשוב להסדרת פעילות מעיים.
בנוסף, בזכות התנפחותם של הגרעינים בתהליך הכנת הפופקורן והתארגנותם במבנה מרחבי חדש, הם תופסים נפח רב במרחב. דבר זה באכילה מתורגם למילוי של הקיבה ושתורם למתיחה של דפנות הקיבה צמוד לצריכתן. למה זה טוב? כיוון שבדפנות הקיבה מצויים מכאנו-רצפטוריים הרגישים למתיחה של הקיבה ומאותתים למוח שהינה נכנס תוכן לקיבה . המוח מפרש זאת כאספקת אנרגיה סדירה וכזמן להפסיק 'לרדוף' אחרי אוכל נוסף. ההפרשה של הורמוני הרעב – מתמתנת, ואיתה מגיע תחושת השובע והמליאות המתבקשת.

אז קודם כל – פופקורן ללא מלח זה טעם לא רע בכלל!
קצת כמו שמתרגלים בסוף לבירה (-:

תנסו פעם לאכול ללא מלח ולהרגיש את הטעם המקורי של גרעיני התירס. שווה להתרגל לזה. (זה נכון אגב לעוד הרבה מזונות אחרים אם נצליח להיגמל מרטבים למיניהם שממסכים את הטעם ומדרבנים לעוד. הרווח הבריאותי מהתרגלות כזו – הוא אדיר).

אבל נכון…
בדרך כלל לפופקורן מוסיפים מלח.
וזה בסדר גמור כל עוד לא מדובר בכמות גדולה מידי.

בסוף חשוב שיהיה לנו גם טעים.

רק שימו לב שמלח שמתווסף לפופקורן מגרה לנו את בלוטות הטעם ודוחף אותנו לרצות 'לטרוף' יותר מאשר קערת פופקורן אחת בלי שתכננו את זה מראש. כשגדלים הכמויות שאנחנו צורכים בפועל, גדלים איתם גם כמות הקלוריות שאנחנו מכניסים לגופנו ואחנו עלולים למצוא תא עצמנו משמינים גם ממאכלים שהם 'דלי קלוריות' כביכול, אם נאכל מהם ללא הגבלה.

אז מי שבוחר בפופקורן כנשנוש בריא ודל-קלוריות, כדאי לו לשים לכך לב ולהתנהל בחוכמה, אחרת את הרווח של אכילת מאכל 'דל קלוריות' הוא יפסיד.

מה כן חשוב לדעת בנוגע למלח בפופקורן?
יש לדעת שיש חלקים באוכלוסייה שהגוף שלהם מגיב ברגישות יתירה גם לכמויות מלח מועטות הגורמות להם לעלייה זמנית בלחץ הדם ומצב זה בעייתי יותר לכאלו שכבר סובלים מלחץ דם גבוה. יש לציין שמדובר בנטייה גנטית שיש רק לחלק מועט באוכלוסייה (עד כדי כך שמחקרים מהשנים האחרונות מערערים על ההנחיות הבריאותיות הישנות שקבעו רף עליון של עד 5 גרם מלח שולחן ליום, בטענה שאותו רף עליון רלוונטי רק לאותו חלק באוכלוסייה הנושא את אותה נטייה גנטית ).

לא השמן ולא המים שאנחנו שמים גורמים לגרגירי התירס לפקוע להיות ה'פופקורן' שאנחנו מכירים.
החום שאנחנו מייצרים במיגוון אופנים (סיר, מיקרוגל ועוד) גורם למים שכלואים כבר בתוך גרגיר התירס (בחלק הפנימי – אנדוספרם) להפוך לאדים ולהפעיל לחץ רב על דפנות הגרגיר בדרכם לצאת החוצה. כאשר הלחץ הפנימי גובר על הקליפה, הוא פורץ בבת אחת החוצה ונוצרת ה'התפוצצות' האופיינית שכולנו מכירים